פסק-דין בתיק תא"ח 48135-11-12

פתח דבר

מונחת בפני תביעה לפינוי מושכר, דירה הנמצאת ברחוב קשאני 10 פינת רחוב רמב"ם 40 בפתח תקווה, הידועה כחלקה 132 בגוש 6379 (להלן - הדירה).

טענות התובע

ביום 23.8.12 רכש התובע את הדירה. בעת החתימה על הסכם המכר לרכישת הדירה (להלן - הסכם המכר) ידע התובע, שהדירה תפוסה ומושכרת לנתבעים, וכי אלו אינם משלמים את דמי השכירות מזה שנים. מוכרי הדירה העבירו לידי התובע המחאות של הנתבעים, אשר חוללו כולן עוד קודם לכן על ידי הבנק.

לטענת התובע, הנתבעים שוכרים את הדירה בהתאם להסכם שכירות בלתי מוגנת  מיום 10.8.87. הנתבעים אינם משלמים דמי שכירות, ומעלים טענות, כאילו היו שוכרים בשכירות מוגנת. טענות אלו מוכחשות על ידי התובע.

לפיכך עותר התובע להורות על פינויים של הנתבעים מהדירה.

טענות הנתבע 1

הנתבעת 2 ובנה, הנתבע 1, הינם דיירים מוגנים. הנתבע 1 מתגורר בדירה מאז שנולד.

חוזה השכירות מיום 10.8.87, שצורף לכתב התביעה, איננו חוזה השכירות של הדירה נשוא התביעה, אלא חוזה שכירות בנוגע לדירה אחרת, ששכר הנתבע 1 לשנה אחת בלבד.

עם הגשת כתב ההגנה נשלח לבעל הנכס הקודם שיק ע"ס 1,680 ש"ח, המהווים דמי שכירות לשנה. בעל הנכס הקודם סרב לקבל התשלום.

טענות הנתבעת 2

הנתבעת 2 היא חסויה. היא מיוצגת ע"י האפוטרופוס שמונה לרכושה, שי אפוטרופסות וטיפול בחסויים בע"מ.

הנתבעת 2 מתגוררת בדירה כדיירת מוגנת זה למעלה מחמישים שנה. בשל הזמן הרב שחלף ממועד החתימה על הסכם השכירות המוגנת, הנתבעת 2 איננה מצליחה לאתר עותק ממנו.

הנתבעת 2 טוענת, כי ההוכחה להיותה דיירת מוגנת היא העובדה, שהנתבעת 2 מתגוררת בדירה שנים רבות ומשלמת דמי השכירות נמוכים, 140 ש"ח לחודש. כמו כן, בסעיף 3.3 להסכם המכר הודה התובע בזכות הדיירות המוגנת של הנתבעים.

דיון והכרעה

בפתח הדברים ייאמר, כי התביעה הוגשה במסלול של "תביעה לפינוי מושכר" בהתאם לקבוע בפרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקסד"א). תקנה 215ז(א) לתקסד"א קובעת, כי התובע רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972 (להלן - החוק) אינו חל עליו.

על טיבה של תביעה לפינוי מושכר על פי פרק טז 4 לתקסד"א ראה ברע"א (י-ם)
54675-02-12, מכמל נ' טרטמן, לא פורסם:

"פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי קובע הליך משפטי מזורז לדיון בתביעות לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו, שמטרתו הכרעה מהירה ואפקטיבית במחלוקות שעניינן פינוי מושכר. התכלית המונחת ביסוד ההליך היא הענקת סעד מהיר לבעלי נכסים הזכאים לפינוי שוכרים המחזיקים בנכסיהם שלא כדין, והקטנת נזקיהם. לצורך השגת תכלית זו קובעות התקנות שורה של הוראות המגבילות את היקף ההתדיינות. מן העבר האחד נקבע, כי תביעה לפינוי מושכר לא תכיל סעדים נוספים מעבר לפינוי המושכר (אשר אותם יהיה התובע רשאי לתבוע בהליך נפרד, ללא נטילת רשות מבית המשפט), ומן העבר השני נקבע, כי נתבע לא יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי...

מטרת הוראות אלה היא לקיים הליך מצומצם ומהודק אשר ייוחד אך לבירור זכותו של התובע לפינוי המושכר וזכותו של הנתבע להחזיק במושכר, זאת מבלי צורך להידרש למחלוקות כספיות ואחרות, כאשר אין באלה להשליך על הזכות להחזיק בנכס. לצד הוראות אלה, נקבעה סמכותו של בית המשפט להורות על העברת התובענה למסלול דיון רגיל, מקום שבית המשפט מוצא כי זו אינה מתאימה להתנהל במסגרת הליך זה. בהקשר זה מורות התקנות כי בעת מתן הוראה כאמור, על בית המשפט להביא בחשבון, בין יתר שיקוליו, את מורכבות העובדות, הראיות והשאלות שבדין, את מספר בעלי הדין, את היקף הראיות, את חשיבות ההכרעה המהירה בתובענה ועוד".